ניגשתי לקריאת הספר בלי קריאת תקציר, למעשה בלי שאני יודעת עליו כלום, פרט לכך שכתבה אותו סנונית ליס, שגם עליה אני יודעת כמעט רק שאני נהנית לקרוא אותה מדי פעם בפייסבוק.
אה, דבר נוסף- אני ממש לא אוהבת ג'אז, איזה מזל שהספר בכלל לא קשור למוזיקת ג'אז 🙂
הוא הגיע למייל שלי בדיוק כשהייתי בין סיומו של ספר אחד להתחלת אחר, והחלטתי שאני רק אציץ לרגע, כדי שאדע על מה מדובר.
הרגע הפך לשעה, השנ"צ נדחה ואני שקעתי בספר, עד שגיליתי בבהלה שנותרו לי רק עוד 30 עמודים, ואני לא רוצה שהוא יסתיים. עצרתי בעצמי, רק כדי לסיים אותו לפני השינה.
כבר בפתיח של הספר הרגשתי הפתעה וסקרנות, כאלה שפתיחה מקורית יוצרת וגורמת לך להרגיש שצפויה הנאה מהספר.
מהר מאוד הוא גרם ללב שלי לדהור, לא במתח, אלא בהתרגשות, כזו שנגרמת לי כשהספר גורם לי להבין דברים על עצמי, ועל החיים, ועושה זאת בצורה טבעית, חס וחלילה לא אג'נדה. יש לי אלרגיות לספרות מגויסת.

אחד החוקים הראשונים שלמדתי מהעורכת שלי, בתהליך הכתיבה הוא: "אל תספרי על מה שקורה, תראי את זה" וזה בדיוק מה שקורה ב"כל הג'אז הזה"
הדרך שבה הסיפור נחשף לעיניי הקורא היא טבעית, אין מספר , הסיפור נחשף מעצמו מתוך המכתבים וקטעי היומן, ואנחנו כמו עדים סודיים לחיים מרתקים של מישהו שמתגלים לנו, מבלי שאנו נתגלה אליהם.
דבר נוסף וחיוני מאוד – יש בכתיבה של סנונית ליס אמת. לא משנה אם זו אמת אוטוביוגרפית, או היסטורית, אני מדברת על אמת אחרת, אמת בתחושות, ברגשות, בתובנות. אמת כזו שאי אפשר לזייף, אמת שנוצרת רק כשנכנסים בתהליך הכתיבה וצוללים הכי עמוק פנימה, אפילו אם לא קרה לך שום דבר מהאירועים החיצוניים בעלילה, צלילה כזו רק היא מאפשרת אמת צלולה שהקורא מזהה ונסחף לתוכה.

כאמור, אין מספר ויש כמה וכמה דמויות שנחשפות לפנינו. ההבדל בין קולות הדמויות הוא ברור, כמו בהצגה מופתית שכל שחקן מכיר את הדמות שלו לפרטי פרטיו ולומדד אותה במשך חודשים, עד שהיא הופכת להיות חלק ממנו.
זה בא לידי ביטוי בסגנון הדיבור/כתיבה של כל דמות, במשלב הלשוני, כך למשל ילד קטן אומר אני לא ילך, כי כך, אם נרצה או לא, מדברים רוב הילידים הצעירים. לעומת זאת אותו ילד 30 שנה קדימה, מדבר במשלב לשוני גבוה מדי וננזף על יד דמות אחרת על היותו "פלצן"

הנה דוגמא לקטע שגרם ללב שלי לדהור:
"הה, ליזה ליזה, אז רחמי על עצמך! אני אגיד לך משהו שאמרתי למלכה'לה שלי: הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם איננו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו. את, חמדתי, את היא ילדתך הבכורה! האם אימא כועסת על תינוקה כאשר הוא בוכה? טוב, אני לא מומחה, אבל אני מאוד מקווה שלא. היא מחבקת אותו, שרה לו, מזינה אותו, עד שהבכי פוסק. אז רחמי על עצמך מידעלע, עד שכבר לא תזדקקי לרחמייך."

ומשפט נוסף שיש בו כל כך הרבה נחמה, לכל מי שחווה אובדן כלשהו:"צער האובדן שקול לשמחה על שהיה, ואני חי עם השניים"
יש עוד הרבה, והיפה מכל הוא שכל זה לא נכתב בספר עצות או ספר רוחני אלא בספר שבא לספר סיפור, ועושה זאת בצורה נפלאה.

בצער רב סיימתי אותו, הוא גרם לי לרצות להכיר באופן אישי ולחבק כל אחת מהדמויות, הוא גרם לי להרגיש כאילו הדמויות קצת מכירות אותי ומדברות אלי.
תודה סנונית על חווית קריאה מרגשת, מנחמת ומחזקת.

שרית פליין

זה התחיל בפוסט בפייסבוק, בקבוצת קוראים שאני חברה בה, ומאוד מעריכה. מנהלת הקבוצה העלתה תקציר של ספר של כותבת צעירה שלא שמעתי עליה ובו ביקשה מספר קוראים לקריאת כתב היד שלה ולחוות דעה. כמי שקוראת ומבוקרת ספרים תויגתי בפוסט ועל כך תודתי.

הרעיון העומד מאחורי הספר סקרן אותי הסכמתי לקבל את כתב היד והיום אני יודעת להגיד שזכיתי, פשוט זכיתי להיות מהקוראים הראשונים של הספר טרם צאתו לאוויר העולם.

אז ככה,

לפני שנכנס לעומקם של דברים, אתחיל דווקא בעמוד הראשון של הספר, זה שקודם לעלילה, בו המחברת, מתארת בצורה מופלאה כיצד ניתן וכדאי להשתמש בספר. החל משורות אלו התחלתי להתאהב בסגנון, בכתיבה.

כל הג׳אז הזה עוסק בליז, נערה צעירה בשנות העשרים לחייה שעברה טרגדיה בחייה, כזו שהפכה את חייה, שלא לומר סיימה את חייה, או לפחות את אלו שהכירה עד כה.

ליז, קיבוצניקית, שעברה לחיות בתל אביב (וחזרה לקיבוץ ) מקבלת יום אחד הודעה מאלמוני, המודיע לה שמחשבה הפרטי (שנגנב מדירתה בתל אביב) הכולל כל כתביה האישיים ויומנה הפרטי, נמצאים אצלו, ורק כאשר היא תכתוב לו 40 מכתבים, בני 500 מילים כל אחד, הוא יחזיר לה את האוצר היקר שלה.

לסחטן האלמוני, אותו "מישו", כך הוא חותם את שמו בסוף ההתכתבויות עימה, יש תנאים:

על המכתבים להיות "מכתבים כנים שבהם תספרי באמת ובתמים על קורותייך-מעשייך, חוויותייך, תחושותייך ומחשבותייך. על המכתבים להגיע אליי לפחות אחת לשבוע לדואר אלקטרוני זה. לעיתים אשאל אותך שאלות ואת תתבקש לענות עליהן בכנות מלאה ומוחלטת. לעיתים אשיב למכתבייך, לעיתים לא, כך או כך, יהיה עלייך להמשיך לשלוח את המכתבים בקביעות. אם תשני את סיסמאותייך ו/או אם תנסי לעדכן אדם אחר בכתובת זו או בחילופי דברים עתידיים בנינו, ו/או אם תנסי לברר כל מידע על אודתיי, תפני לרשויות החוק או תעשי כל פעולה אחרת שעלולה להתפרש בעיני כאילו שאת שואפת להסתירממני מידע, לחסום את גישתי להתנהלותך הוירטואלית או להתחקות אחריי – תאבדי את כל כתבייך וזכרונותייך." (עמוד 4)

ליז, במילים עדינות, "חוטפת עליו את הקריזה של החיים", מקללת אותו במגוון קללות רחב (או צר, אבל די חוזר על עצמו בעקביות), אבל מה לעשות ? החומר שעל המחשב יקר לליבה יותר מידי מכדי לאבד אותו, והיא נענית לתכתיבי הסחטן.

מיהו אותו "מישו"? מדוע הוא עושה זאת? מתי, אם בכלל, ליזי תתחיל לשתף איתו פעולה? מהי בכלל מטרת הסחיטה הזו?

את כל זה אשאיר לכם לגלות.

הספר מגולל את כאמור את סיפורה של ליז, כמו גם את סיפורה של יסמין, חברתה הטובה, או בכינויה גאז׳י, או הקרביים, הלחמית, באישון, הקיבה ועוד מיני איברים פנימיים וחיצוניים המעידים על הקשר הבלתי נתיק הזה בין השתיים. חברות שהן יותר אחיות מאשר תאומות זהות שחלקו את אותו שק הריון.

אני נפעמתי מעוצמתה של החברות המדהימה הזו. הן כל כך משלימות האחת את השניה.
יסמין היא אישה אמיצה, טיפוס של ממש, שהסגנון הבוטה שלה היא חלק מעולמה העשיר והמגוון. היא אישה מצחיקה בטירוף, צינית ונהניתי כל כך לקרוא אותה ועליה. ליזי, הנפש התאומה שלה, נדמית כאישה חזקה, אך בעקבות הטרגדיה שפקדה אותה היא הפכה שבר כלי ואף שקלה ליטול את חייה במו ידיה.

תוך כדי ההתכתבויות נחשפים חייה של ליזי, עם ובלי חברתה הטובה, החצי שלה. דמויות נוספות מתווספות, מוסיפות נדבך אחר נדבך ומכסות את העלילה כולה.

אחד מהדמויות השוליות לכאורה בעלילה הוא אדם זקן, נחצ׳ה השוהה בבית האבות של הקיבוץ. הוא הכיר את עליזה, סבתה של עליזה (הלוא היא ליז שלנו) והוא עוזר לה לחשוף סודות מהעבר ויותר מכך, מוביל אותה לתובנות מדהימות, למרות ועל אף מה שכולם חושבים עליו.

"הה ליזה ליזה, אז רחמי על עצמך! אני אגיד לך משהו שאמרתי למלכהל׳ה שלי: הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמים אין פירושם תבוסתנית, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו. את, חמדתי, את היא ילדתך הבכורה. האם אמא כועסת על תינוקת כאשר הוא בוכה ? טוב, אני לא מומחה, אבל אני מאוד מקווה שלא. היא מחבקת אותו, שרה לו, מזינה אותו, עד שהבכי פוסק. אז רחמי על עצמך מיידעלע, עד שכבר לא תזדקקי לרחמייך" (עמוד 172).

גם הסחטן עצמו חושף את עצמו אט אט ומוביל את הקורא לרחם אף עליו. יחד עם זאת, לא כל כך מהר הוא גרם לליז לרחם עליו, אך כשזה כבר קרה והוא נכנס לליבה, מגיעה התגלית המרעישה.

מעטות הפעמים שאני נשארת ללא מילים, נדהמת מספר. מקווה שהצלחתי ולו במעט להעביר אליכם הקוראים את חווית הקריאה המסעירה והמטלטלת שעברתי. המחברת המוכשרת הזו, רקמה ביד אומן סיפור יפייפה, נוגע ללב ומעורר הזדהות עמוקה, עם מי מהדמויות, בשלב כזה או אחר במהלך הקריאה.

עוד ראויה לציון העריכה המשובחת. הספר ערוך לעילא ועילא, העלילה מהודקת, כל מילה כתובה בדיוק במקום המתאים לה. אין מילה אחת מיותרת בסיפור. השפה העשירה לצד זו "מן הרחוב", השילוב בין המשולבים, הם ההוכחה לכך שניתן לכתוב הכל, אבל הכל, ולעשות את זה בהרבה סטייל.

אז חבריי היקרים, עשו לעצמכם טובה והעשירו את עולמכם בספר יחיד ומיוחד, שישאיר בכם חותם ועוד הרבה זמן.

אני ממליצה בחום!

קיבלתי את הספר במטרה לעשות סקירה לפני שהוא יוצא לאור, הוא ישב לי במייל לא מעט זמן עד שהתפנתי לקרוא בו.
ומהרגע הראשון, מילה, דף , נשבתי לתוך הסיפור שהחל מבחינתי בבלבול מה שגרם לי לקרוא במהירות ולהעביר דפים בקצב מסחרר גם כדי לגמוע את צמאוני, וגם כדי לחיות את אותו סיפור!תוך זמן קצר מצאתי את עצמי צוחקת, בוכה, עצובה או שמחה.

הסיפור מגלגל את חיה של ליז הצעירה שהחיים לקחו ממנה את הדבר החשוב לה ואף הותירו אותה עם פצעים, ברגע שהמחשב שלה נגנב היא עוזבת את דירתה וחוזרת להוריה לקיבוץ, היא מקבל מיילים ממישו, ככה הוא חותם את שמו. מכעס ועצבים הם נכנסים לעולם אינטרנטי ידידותי שבו הרגשות והסודות הקסומות יוצאות החוצה, הם מעניקים סוג של עזרה זה לזו ואף מגלים על עצמם יותר ממה שתכננו, ליז לא מחפשת עזרה או אנשים שיאמרו לה מה לעשות ואיך במיוחד לא שיתערבו באבל שלה או בחייה, המטרה של ליז היא להחזיר את המחשב שלה בחזרה ללא איבוד זכרונותיה שחשובים לה עד מאוד. המטרה של מישו? מה מטרתו? מעבר לאותן התכתבויות שבהתחלה מעצבנות את ליז ללא סוף ותגובותייה גרמו לי לחייך לעצמי.
הסוף מפתיע לחלוטין ואני כותבת פה שוב, עם דמעות בעיניים.

הכתיבה יוצאת מן הכלל בכול המובנים , יש בספר שלושה נקודות מבט, שלושה אנשים שלכול אחד שפה אחרת. וסנונית מצליחה להעביר כל אחד מאותן דמויות, שפות ומחשבות בצורה מדהימה, הספר הוא קסם, גורם לחשוב על החיים ועל מי אנו ומה אנו רוצים מעצמנו ומאחרים.
מיותר לציין שאכן לגמתי אותו כמו מים וסיימתי בתוך שעתיים.
תודה, תודה ושוב תודה, מעולה! אני ממליצה בחום.

אלינור לוגסי

אהבתי את רובו של הספר.
אהבתי את החדשנות (עבורי) שהתוכן עבר והווה עובר בצורה של מכתבים ולא כסיפור עלילתי.
אהבתי מאוד את הדמויות של ליז וזו של גאז׳ למרות שהיא חיה וקיימת רק במכתבים שלה ובזכרון של ליז.
אהבתי גם שהיו שמות זמרים ושירים, שהתחברו לקישורים ביוטיוב. מקורי ביותר.
הצלחת להמאיס עלי את הדמות הגברית הראשית, דמות טרגית בחייו ובמעשיו.
האמת שצריך גם להשקיע בדמות של האיש הרע, כדי לגרום לקורא לשנוא אותו. ועשית זאת בהצלחה.

מאוד נהניתי.

וואו!
אהבתך למילה הכתובה והכבוד שאת רוחשת לה, זועקים מתוך הספר. במובן הטוב של המילה. הכי טוב!
הקצב והדינמיקה מבריקים, אם היה חשש "שאפול" לשגרת הפינג פונג בין החלפת המיילים, הצלחת לחדש, לגוון, להוסיף עוד רובד ולקלף עוד שכבה מן המסתורין.
והסוף, וואו, הסוף!
מלאת תחושות, מחשבות ורגשות לשתי הדמויות ולעלילות שהן עוברות…
גמעתי את זה כמעט בנשימה אחת ( רק הילדים החצופים הפריעו…)
שאפו ענק!

קראתי את הספר כמעט ברצף וככל שקראתי נכבשתי. לקחת משימה גדולה של סיפור מורכב שנע בין זמנים דמויות וכאבים ועמדת בה בגאון. ובחמלה.
כבוד! כל הכבוד!קראתי את הספר כמעט ברצף וככל שקראתי נכבשתי. לקחת משימה גדולה של סיפור מורכב שנע בין זמנים דמויות וכאבים ועמדת בה בגאון. ובחמלה.
כבוד! כל הכבוד!

איזה ספר !!!
המשפט שהכי אהבתי –
"פעם האמנתי שיש קו דק של טוב שמטייל בחיים כמו איזה חייט שקוף ותופר את הדברים אחד לשני.
היום אני יודעת שזה בולשיט, שהכול אקראי ורק אנשים שלא היו להם בעיות אמיתיות חושבים
שהיקום מסדר להם את העניינים"
אהבתי כלכך הרבה דברים בו…

היה טוב כך שלא עזבתי. שזה לא מעט, ודאי כיום. יש בתוך הספר מקומות שמרגישים צדוייקים וחשופים ורגישים יותר משאר הספר, כאילו אלה פרקים של איזושהי אמת נורא גדולה. הכל עובד. אבל יש מקומות שרואים בהם עוד עומק. כמו הקטעים האקסטרה כחולים בים. השנוי בסגנונות ובשפה מאוד עבד בעיני. זה עובד, לגמרי. ומותח, ומעניין.

הספר של סנונית ליס הוא קודם כל חלוצי בנוף הספרות הישראלית. סוף סוף ספר שלא רק שאינו "מפחד" מהשימוש בעולם הווירטואלי אלא גם מניע אותו בצורה אלגנטית ונכונה, שאינה משאירה את הקורא אדיש לרגע.

עד כמה המחשבים אשר אוגרים בתוכם לא פעם את התמונות, ההתכתבויות, פרטי האשראי והיומנים שלנו, הפכו לבעלינו? ומה קורה
כאשר כל הפרטים הללו מגיעים לידיים הלא נכונות בקלות בלתי נסבלת?

החיבור שבין העולם הווירטואלי לעולם המוחשי, מסופר דרך סיפור אישי מרתק ומרגש אשר מתגלה אט אט.
המחשב של בחורה צעירה אשר חוותה טראומה ואובדן נוראי, מגיע לידיו של גבר בודד ומוזר אשר משחרר לה את זכרונותיה היקרים מפז בהדרגה, בתמורה לכך שתספר לו פרטים מחייה לפי בקשתו. בלחיצת כפתור, הוא מזהיר אותה,
יוכל להשמיד את כל זכרותוניה היקרים – ההתכתבות עם חברתה הטובה ביותר אותה איבדה.
מי מסתתר מאחורי איום האכזרי של השמדת זכרונות כה אישיים ומדוע הוא דורש דבר כה מוזר בתמורה?

הדרך לפתרון השאלות הללו היא לא פחות חשובה מהתשובות. סנונית ליס העניקה לכל אחת מהדמויות בספר הזה עולם שלם וקול ייחודי וברור, תוך התעסקות בסוגיות אשר הופכות מטרידות יותר ויותר עם התפתחות הטכנולוגיה.

נדמה שעברו עידנים, שנים בשנים – ואז, אני נזכרת – אכן היו אלה שנים שעברו מאז שברתי לעצמי את הראש בניסיון למצוא הסבר. איך מסבירים לאחת משלושת החברות הכי טובות שאת לא מסוגלת לקרוא את הטיוטה לספר שהיא כותבת? לא קראת ספר מתקופת אנטיוכוס, וגם אז, כשניסית, שברת שיניים בניסיון לסיימו. ובכלל – איזה ספר זה היה? וכל כך רציתי לקרוא. רציתי. רציתי לגלות עוד טפח, עוד ״שכבה״ אל תוך הנפש המיוחדת כל כך של החברה המיוחדת אפילו יותר שלי.
עבר זמן מה עד שביקשתי ממנה, Snunit Liss, לשלוח לי את הטיוטה המעודכנת, מן הסתם. אני לא זוכרת מה היה זה שהעניק לי את ״האומץ״ לנסות ולקרוא שוב – לקרוא עם כל הקשיים. לקרוא עם הפסקאות הנעלמות שתמיד מאלצות לחזור אחורה ולמצוא את הנקודה בה איבדתי את תשומת הלב והעיניים החלו מפזזות כמו רובוט על גבי הדפים, לקרוא בליווי צלצולי הטלפון והשיחות הקולניות וקול מרקע הטלוויזיה ואפילו קול חריקת המזגן מעליי – כל הסחות הדעת העולות על הדעת (ואלה שלא), ואיך לא: לקרוא תוך כדי שמחשבותיי שלי יתפרצו מבלי שיוזמנו ולעזאזל, שוב הלכו עשרה דפים קאפוט, ודי כבר די כבר תנו לקרוא!
רגע. יש פואנטה לכל ההקדמה המייגעת הזו.
כשהדפסתי את הטיוטה של הספר של סנונית, הכנסתי את כולה לשלוש ניילוניות (כך יצא). על מנת שהקריאה לא תפחיד – חילקתי גם את שלוש הניילוניות לשלוש, כל אחת. בכדי שאראה כמה יפה אני מתקדמת. חלוקה לגושים תמיד עוזרת.
רק שכבר בערב הראשון בו ניגשתי להתחיל את מלאכת הקריאה, ומבלי לחשוב או להתעכב על כך – בקלות סיימתי ניילונית שלמה אחת. אלמלא השעה – אני משערת שהייתי ממשיכה אל תוך הניילונית השנייה. וכשהתחלתי את הניילונית השנייה מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך הכתיבה הקולחת של סנונית, אל תוך העלילה והדמויות – מעלה הילוך וקצב וממתינה להתפתחות הבאה, עוברת עם סנונית דרך עבר והווה וגם עתיד בין שתי נפשות שבורות ואלה שסבבו ועודנן סובבות את מארג חייהן הפתלתל בעודן פורמות אט-אט את החוטים הדקים שהם עצם קיומם הסבוך.
לא עבר זמן רב וסיימתי את הספר. ליתר דיוק – בלעתי את הספר. אז חשבתי לעצמי: או ש״נרפאת״ דרך פלא וכעת את יכולה לשוב ולקרוא ספרים (מה שעד שנות העשרה המוקדמות שלי עשיתי באהבה וללא הרף) – וזה ייתכן לחלוטין! או שהספר פשוט *טוב*. ועם כל הכבוד לנס הגדול שאירע לי אני חייבת לומר, וללא קשר להיותה של סנונית חברה – הספר שכתבה ושעליו עמלה ויקדה הוא ספר כובש ומרתק. הוא מצייר בדיוק כואב את הנפש המורכבת דיה גם כך בעידן המודרני, ואת נקודת המשיק של המעמקים החשוכים הפרימיטיביים, לכאורה, של כל אחד ואחת מאיתנו עם הטכנולוגיה של ימינו. אילו סכנות אורבות לאדם באותו מקום, והאם דווקא שם גלומות הזדמנויות לקשר אנושי שהפחד מהבלתי מוכר טרם מאפשר לנו לקבל בברכה?
ברגישות עצומה ובחמלה, בספר הביכורים של סנונית, ״כל הג׳אז הזה״ (ובלי שום קשר למוזיקת ג׳אז, למי שחושש מאוד-מאוד) ובאמצעות תחלופת האימיילים של ״מישהו״ וליז, היא חושפת עולמות שלמים של כאב, בדידות ופחד של אנשים שחשים עצמם ״פליטים״ של חברה שאליה אינם שייכים, כל אחד וסיבותיו שלו – עולמות שגורלם נשזר ונקשר בקולמוס וירטואלי, בשיח אינטנסיבי, תכופות אגרסיבי – שאט מתעצם ולצידו העלילה, הדמויות – והקורא.
אני גאה להמליץ על הספר המדהים הזה שמאתגר את המחשבה והדמיון (אותי, לפחות, הוא איתגר)

אני אוהבת לקרוא ספרים חדשים.
זה כמעט כמו לפגוש מישהו בפעם הראשונה.
לפעמים, מיד מחבבים ומוצאים מכנה משותף לשיחה. לפעמים זה לוקח זמן….
הפעם פגשתי ספר כל כך חדש, שאפילו לא הוציאו אותו עדיין לאור.
הסקרנות הכריעה אותי לגמרי. תיכף תבינו למה.
הנושא עצמו נראה לי כמו חידה:
בחור ובחורה מתכתבים במיילים זה עם זו. לא מבחירה חופשית, אלא מתוך כפייה חד
צדדית ווירטואלית שלו עליה.
מסתבר שהבחור, המכונה ״מישו״ מחזיק ברשותו את המחשב הגנוב של הבחורה,
ליזי, ששמה האמיתי הוא עליזה (למרות שהיא די עצובה).
מישו לא רק מחזיק את המחשב, הוא גם מכתיב לליזי את התנאים להחזרתו. הוא
מאלץ את ליזי לכתוב לו על עצמה ובתמורה, ישחרר את קובץ אסופת המכתבים
שהפריד מתוך שאר הקבצים שעל גבי המחשב הגנוב. את אסופת המכתבים הזו הוא
מחזיק כבן ערובה בידיו והוא לא מתכוון לשחרר אותה בקלות. במיוחד, כשהוא יודע
עד כמה היא חשובה לליזי.
מאיפה הוא יודע הכל עליה?
ובאיזו זכות הוא כופה את עצמו? מה היא חייבת לו?
האם הוא מונע מחוסר ביטחון? מאהבה נכזבת? אולי זה בכלל עוד סיפור על אובססיה
מסוכנת?
עם התחלה כזו, חייבים להמשיך לקרוא.
לאט לאט וככל שליזי נענית לדרישות המעצבנות של מישו, נפרשים בפנינו חיי
השניים. העבר שלהם לא פשוט. קשה מנשוא, אפילו.
ולמרות זאת, מה הם מחפשים במערבולת הרגשית שאליה נכלאו? איזו מערכת יחסים
יכולה סיטואציה כזו להוליד, מבחינתם? פורקן מזיכרונות שלא מרפים? גירוד בלתי
פוסק של פצעים מהעבר? אולי נחמה?
המילים הן מוטיב מרכזי בסיפור המיוחד הזה. בעיקר מילים שלא אומרים. שתיקות
שמלוות לאורך שנים ומעיקות כל כך….
מישו וליזי, שבדרך כלל לא מדברים על כל דבר עם כל אחד מחפשים מגע באמצעות
התכתובת הווירטואלית. הם מתצפתים זה על זו. מתקדמים האחד אל השנייה ולרגע,
אפשר לחשוב שהם ממש חברים שהכירו מזמן.
האם זהו באמת סיפור של התאהבות במיילים? תצטרכו לקרוא ולהיווכח בעצמכם.
כל הג׳אז הזה, ספרה של סנונית ליס, מומלץ בחום רב ביותר

יש משהו בסיפורי מכתבים שלא קל לצלוח. על אף דוגמאות טובות ("העיר והבית", של נטליה גינצבורג, למשל), לרוב זה מאולץ ולא עובד לי.
אבל סנונית ליס השכילה להפוך את הטכניקה ללב הסיפור.
ליז, צעירה מקיבוץ, מקבלת יום אחד מייל ובו דרישה לכתוב 40 מכתבים, אחד כל שבוע, אם היא רוצה לראות שוב את הלפטופ הגנוב שלה. בלפטופ יש נכס יקר ערך- הוא מתגלה לקורא לאט. במקביל, הדמויות עוברות מהלך של בחירה, של פתרון, של התמודדות עם מציאות, שעד כה ברחו ממנה.
סנונית כתבה דמויות אמיתיות. בשפתם, באפיון, בעלילה. אין רגע מזוייף אחד. זה ספר ישראלי מאד (צבא. פסטיבלים, חיי קיבוץ), נוגע ללב, ששם את הכאב של הפרט, ואת המוצא ממנו, בהקשר משפחתי וחברתי.
חוץ מזה, אני רוצה לציין את הכריכה היפה, את הבחירה להוציא את הספר לבד, ואת העריכה המצוינת של מיכל חירותי.
ממליצה לקרוא את הספר, נהניתי ממנו.

ספר שאתם חייבים, אבל חייבים לקרוא.
ספר מיוחד, מקורי, מרגש שנגמע במהירות ומשאיר הרבה רגש למחשבה.
בקצרה (ובלי ספוילריים): בחורה מיוחדת ומבריקה מאבדת את המחשב הנייד שלה, ובשביל לקבל אותו בחזרה היא צריכה להתכתב עם האיש הלא-מאוד שפוי שרכש אותו מחנות יד שנייה ומתעקש לדעת עליה הכול.
התלהבתי במיוחד מהיכולת הווירטואזית לכתוב דרך נקודת מבט של שלוש דמויות שונות (כן, יש שלוש) מעוצבות כהלכה, משעשעות ונוגעות ללב.
כמתבקש מספר איכותי, יש נקודת מפנה וסיום מפתיע והרבה-הרבה משפטים לשימור.

סנונית היקרה,
בימים אלו סיימתי את קריאת הספר.
זה אחד הספרים המוצלחים שקראתי. מאד נהנתי מקריאת הספר. אני שמחה שקראתי אותו !!!!!
אני אוהבת לקרוא "ספרי ביכורים" וזה אחד הטובים שבהם.

בספר יש רגישות גדולה, כנות, אכפתיות וכמובן הרצון לדעת מיהוא מישהו.
למרות המתח שיש בספר,
הספר מתיחס למגוון גדול של נושאים: משבר , מוות, צורות שונות להתמודד עם משבר, הורות, גיל הנעורים, התעללות בילדות, זיקנה, שואה, בדידות, מחוסרי הבית, יחסי שכנות, החיים בקיבוץ, הפסיכולוגים השונים, תאונות דרכים, הנהג הפוגע וכו'….

הספר ילווה אותי עוד תקופה ארוכה, ואהנה לחזור אליו.