כל הג'אז הזה עשה לכם חשק לכתוב מכתב? צרפו לו את הג'אז שלכם: כתבו מכתב לאחת מדמויות הספר, לדמות בחייכם, לדמות בדיונית, חיה או מתה, והמכתב שלכם יופיע כאן, בעולם "כל הג'אז הזה".

אתם מוזמנים גם לקחת חלק בסיפור הוירטואלי ולהקריא פרק מהספר שישלח לקוראים. מעוניינים? כתבו לסנונית.

​ליז היקרה. את לא מכירה אותי, או שאולי בעצם כן, כי האישה שיילדה אותך לעולם, היא גם האישה שילדה את ילדי, ומלווה את חיי באומץ, בנחישות ובתעוזה מרשימים. בכל מקרה, קראתי את הספר, ושמתי לב שאת קצת תקועה בעניין של פינק פלויד, ומוזיקה איכותית, אבל מעט יבשה. אז אני אנצל את המכתב הזה, כדי לחשוף אותך (וגם את האמא הרוחנית שלך) לקצת​ מוזיקה אחרת, שתיתן לך הצצה לחיים שלי, שנה אחרי שנה…

1975

אף פעם לא התחפשתי. גם אורז לא ממש זרקתי, אבל "רוקי הורר שואו", שיצא בשנה שבה נולדתי, אי שם באטלנטה ארה"ב, היה ונשאר אחד הסרטים האהובים עלי, שמייצג את האפשרות, שלא באמת קיימת, לחופש, אנרכיה, טירוף וריקודים מטופשים. ראיתי אותו אי שם באייטיז בקולנוע פריז ובקולנוע כוכב ברמת השרון, מן מקומות מפלט שכאלה, ובהקרנת ענק במדשאה ביפו אי שם בניינטיז ובעוד שלל הזדמנויות, בחלקן אפילו קמתי, ורקדתי.

1976

"סטשיין טו סטיישן", שיצא בשנה הזו, היה אחד האלבומים הראשונים שקניתי בתור ילד (בערך אחרי 10 שנים(. לא זוכר איך למה. האמת היא שלא ממש אהבתי אותו. הוא היה קודר, רועש ואכזרי מדי, אבל בסוף שלו הגיע אחד השירים הכי יפים אי פעם, שיר שהצליח לקרוע לי חתיכה מהלב בכל פעם ששמעתי אותו, מאז ועד היום.

1977

בסרט האייטיז המופלא "סט אלמוס פייר", יש סצינה אדירה שבה שני בני הזוג נפרדים ומחלקים את הרכוש שלהם. לפני שהגיבורה נוטשת, היא צועקת על הגבר, שהוא יכול להשאיר לעצמו את על הדיסקים של בילי ג'ואל, חוץ מאת "דה סטיינגר". צודקת.

1978

להקת הליווי של דילן היא כנראה להקת הליווי הכי טובה אי פעם. רובי רוברטסון הוא זמר אדיר. מופע הפרידה שלהם הוא קונצרט של רגשות, וגם הסרט שתיעד אותו מופלא. זה השיר שהכי אהבתי מתוכו, שגרם לי תמיד לחיבה בלתי מוסברת לדרום האמריקני.

1979

עוד אחד מתקליטי הוויניל שהיו מונחים בערימה על אבנים חומות בסלון הבית שבו גדלתי ברעננה, ונטחנו שוב ושוב. בהופעה חיה, העוצמה של יאנג, יכולה להעיף אותך גם משכונה בורגנית צעירה למרחבים הפתוחים של העולם.
1980

האייטיז היו תקופה קודרת, קפואה, מלאת חרדות. לפחות כשזה קשור לטרנדים המוזיקליים בקרב מי שסבל מהפופ המלוטש של המצעדים. בכל הקדרות הזו, תמיד היתה גם איזו רומנטיקה אבודה, גדולה מהחיים, אבל לא קשורה לחיים בכלל. למשל בשיר הנפלא הזה, של להקה שלא ממש סבלתי. לפעמים, אתה יודע שמשהו הוא איום, ובכל זאת יש לו כוח שמשתלט עליך.

1981

עוד כמה שנים ייצא יפה בוורוד, אחד מסרטי הנעורים שכל מי שגדל באייטיז לא היה יכול שלא לאהוב, לצד שאר הקלאסיקות של ג'ון יוז. שיר הנושא מהסרט היה אחד מלהיטי הפופ-פאנק הכי יפים שיש. היו כמה שנים בחיי ששמעתי כמעט רק שירי פופ-פאנק, מן גרסה מלודית ומתקתקה של הז'אנר. לא בטוח מה זה אומר עלי

1982

מה לילד מרעננה, ולגיבור מעמד פועלים מניו ג'רזי? לך דע, אבל את האלבום הכי מיוחד של הבוס, רק הוא וגיטרה ומפוחית, שמעתי אלפי פעמים, על שלל סיפורי האנשים האבודים שבו, וזה עדיין אחד האלבומים הכי יפים ששמעתי בחיי.

1983

יש שירים שנחרטים לך בזיכרון ביחד עם סצנות מהחיים. לפוליס יש המון שירים כאלה, שנצמדו לי לרגעים אמתיים או מדומיינים מהחיים, כמו למשל מסיבת ריקודים בבניין השומר הצעיר, שבו שרפתי כמה משנות נעורי המוקדמים, בעיקר בסיגריות ראשונות ושעמום קבוצתי והורמונלי.
1984

באותן שנים, תוכניות רדיו בודדות שימשו כמקור העיקרי לצריכת מוסיקה חדשה, לעיבוד רגשות, ולהעברת זמן בדידות. יעקב גלעד היה משמיע את השיר הזה בציפורי לילה לא מעט. 30 שנה אחרי זה ראיתי את מוריסי מבצע אותו לייב, נהדר. יש מצב שזה השיר הכי טוב שנכתב אי פעם.
1985

יש מצב ש"ריין דוגז" הוא האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. השיר הזה של טום וויטס, השיכור הגאון, הוא בעיני שירה צרופה. כמה שבועות טובים בחיי הקדשתי לניסיונות מגושמים לתרגם אותו.

1986

באותו טיול אחרי הצבא, היו לי בערך 10 קלטות שלקחתי לשמוע בדרכים. את "לייף ריצ' פייגמנט" של אר.אי.אם שמעתי במשך חודשים, כל יום, בעיקר בזכות השיר הזה, שהביצוע האקוסטי שלו הוא רגע של שלמות אנושית.
1987

הייתי בן 12. אהבתי לצלול לשעות ארוכות לתוך אמבטיה חמה. לבד. עם רדיוטייפ מעל, משמיע בלופ שוב ושוב את אלבום הסולו השני של סטינג, שבשיאו היה נפלא, אמיץ וחשוב.
1988

הדכאון של האייטיז הסתיים רשמית, כשקיבלתי מחבר (ב-1990) את הקלטת של הפיקסיז. דבר כזה לא שמעתי עד אז, וגם לא מאז. זה עשה לי בלגן במוח וסידר אותו במקום.
1989

דיסינטיגריישן הוא מתחרה ראוי לתואר האלבום הכי מושלם אי פעם. באותן שנים לא נרדמתי בלי מוסיקה ברקע. זה היה האלבום המושלם שהבטיח לילות מלאי סיוטים, תקוות ופחדים.

1990

טוב, אולי בעצם "הבן הטוב" הוא האלבום הכי מושלם אי פעם. ניק קייב, נסיך היגון והבלוז-פאנק, היה, כמו אצל רבים מבני דורי, גיבור נעורי. דמותו הגמלונית, המיוסרת, מלאת הזעם והאנרגיה – היתה בעלת כוח מכשף, שלא פג מעולם.

1991

כנראה שנת המוסיקה הכי גדולה ביותר אי פעם, הגיעה בדיוק בתזמון הנכון, בגיל 16, שבו הייתי כבר מעוצב למדי, אבל פתוח עדיין לשינויי תוכנה. שנה עם נירוואנה, עם פרל ג'אם, עם סקרימדליקה, עם טוק טוק בשיאם, ועם הפפרס – באלבום היחיד שגרם לי אי פעם לעלות על במה ולשיר בעצמי, או ליתר דיוק לצרוח, ביום עצמאות אחד מלא באלכוהול.
1992

אילת היתה באותן שנים עיר מפלט אולטימטיבית. החום הכבד, הברים שלא ביקשו תעודות זהות, הים, החופש מההורים. היינו נוסעים לשם בחבורות, משתכנים בבתים מטונפים, שותים, מתפרעים, ודופקים את הראש. השיר הזה שימש כפסקול לאחת מאון חופשות, שהיו יכולות להפוך לסרט נעורים מצוין.

1993

קים דיל, הבסיסטית של הפיקסית וסולנית הברידרס, הייתה וכנראה עודנה האשה הכי קולית אי פעם. לצד הקשיחות שלה, היא תמיד שידרה איזו מן תמימות נעורים אמריקנית כזו, שגרמה לי קצת להתאהב בה מרחוק. באותה שנה התגייסתי לגלי צה"ל, והתאהבתי לראשונה, שני אירועים מקריים שהפנו את חיי לכבישים חדשים.
1994

אם הייתי צריך לבלות את כל חיי במקום אחד, כנראה הייתי בוחר בבית קפה אפלולי, בפינה מוארת קלות, בכורסה נוחה, עם שתיה חמה מתחלפת, ספרים, עיתונים, חיבור לאינטרנט והשיר הזה.
1995

לא מעט נשים ליוו את חיי דרך האוזניים. שינייד אוקו'נור (באלבום הראשון), סוזן וגה, פטי סמית. "ריד אוף מי", אלבום נגיש יחסית להארווי, הצליח להסעיר אותי משמיעה ראשונה, וזה עדיין קורה בכל פעם שאני מקשיב לו. הכוח והעוצמה שבה, הציגו לי צד נשי שלא הייתי מורגל בו.

1996

אי. בן אדם שהוא אי. יוצר מופלא, שליווה אותי לאורך שנים רבות, מספר סיפורים בחסד, וכנראה הזמר שהכי הייתי רוצה להיות חבר שלו. כעבור שנים, אשמח לגלות שאמא שלך אוהבת אותו לא פחות ממני.

1997

במשך שנים ארוכות שמעתי כמעט רק רוק. פה ושם התגנבו לאוזניים שלי מעט צלילים לטיניים בזכות מרסדס סוסה, אבל זהו. עד שהגיע האלבום והסרט ששינה את העולם, ופתח גם אותי לקצב שבא מקובה (ובעקבותיו לרבים אחרים). האלבום עזר לי ללמוד שאני מסוגל לצאת מהשגרה והאמונות שלי לגבי עצמי, אבל שזה דורש מאמץ, וסיבה ממש ממש טובה.
1998

ראיתי מאות הופעות בחיי. ההופעה של מרקורי רב בסינרמה, עם שירי אלבומם המופתי דיזרטס סונג, היתה כנראה הטובה מכולן. להקה מופלאה, שראיתי עוד פעמיים בלייב, והצליחה להזריק ערימות של קסם, פנטזיה ודמיון לעולם, הדי שמעמם שבו חייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי (לימודים/עבודה/שינה וחוזר חלילה)
1999

את סוויד, לנגזרותיה, ראיתי בהופעה 3 פעמים, ואת מיטב להיטיה, שמעתי אלפי פעמים. מבין שלל הלהקות הבריטיות של הניינטיז, היא היתה האהובה עלי, בעיקר, משום מה, בשירים המאוחרים שלה, שהפכו לפופים יותר ויותר, לפשוטים. שירים של בירה, כדורגל, לונדון.

2000

אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לגלות כמה דברים נפלאים החמצתי בעבר. זה מזכיר לי לאיזה דברים מופלאים אפשר עוד לחכות. כמו השיר הזה ששמעתי לראשונה רק ב-2016.

2001

באיזשהו שלב בחיים, מגיע הזמן הזה שבו יש לך פחות זמן להכיר שירים חדשים, או שסתם אין לך כוח. כשאתה עובד, לומד, עסוק במשברים אישיים. מחפש דרך להמציא את עצמך מחדש ולא מוצא. בזמנים כאלה, טוב שיש חברים ותיקים, שמלווים אותך.

2002

לפעמים, חשוב שיהיו לך בחיים מטרות אבודות. ראשית כל, לפעמים אפשר להשיג אותן. שנית, גם כשלא, זה יכול לעזור לך, במידה הנכונה, ללוד מהן המטרות הראויות יותר.

2003

אולי בגלל שנולדתי באטלנטה, אולי בגלל שמישהו שפגשתי פעם במחנה קיץ לימד אותי, אני יודע לזוז כמו אח מהשכונה. מפרינס ועד אאוקאסט, יש קצב שפשוט מצליח לשחרר אותי. אני חושב שלכל אחד יש כזה.

2004

בק ואי כבר היו. סמית משלים את השילוש הקדוש של גיבורי המוזיקה שלי מאותן שנים, עם מלודיות מתקתקות שנקברות תחת חיים בלתי אפשריים, ובמקרה הזה, עם סוף טרגי במיוחד – סוף שמזכיר לך שאת העצב העמוק באמת, כדאי להשאיר לפעמים רק לשירים.

2005

יש מעט מאוד שירים, שבעטו לי בראש ובלב משמיעה ראשונה. זה אחד מהם. באותה תקופה כתבתי על מוזיקה, וניסיתי להפיץ את הבשורה שלו, כמה אפשר. פה ושם הצלחתי. אני מאמין שכשזה מגיע להפצת אמנות גדולה, נגיעה משמעותית באדם אחד חשובה הרבה יותר מנגיעה חולפת בהמונים.
2006

כשאתה מסתכל על איימי, אי אפשר להאמין מה מתחבא לה בגרון ובלב. היא היתה הזמרת הכי גדולה שנולדה, בערך מאז ג'ניס ג'ופלין, והשיר הזה, לצד עוד כמה אחרים, הוא מזכרת שתישאר אחריה תמיד. לחיות כמו שהיא חיה, להרגיש כמו שהיא הרגישה, זה כנראה מסע שאני לא רוצה או מסוגל לצאת אליו, אבל להקשיב לו, אני תמיד מוכן.

2007

ובכלל, בעניין מסעות, נאמנים עלי דבריו של קאנט, שסיפר כי יצא למסעות הכי מולפאים מכורסתו הנוחה שבקניסברג. מצד שני, ספרי וסרטי מסעות, כמו זה שמתוכו לקוח השיר המופלא הזה, אני אוהב מאוד.

2008
בהתחלה, הקרובים עליך מגנים עליך. אחר כך, אתה, פחות או יותר לבד. ואז – כשאתה מתבגר, אם יש לך מזל, אתה הופך לזה שמגן על אחרים.

2009

גיבורי הרוק שלי, הם במידה רבה, אנשים שהייתי רוצה לחיות את החיים שלהם, אבל לא באמת. כמו גיבורים ספרותיים, הם מציעים לך עלילה אחרת, נפתלת, שהייתה יכולה להיות סיפור חייך, אבל לא באמת.
2010
בגיל 35, כבר קשה להתחיל מחדש, ועוד יותר קשה למצוא שירים שלא שמעת כמוהם כבר אלף פעמים. להצליח להתרגש מחדש ממשהו, כמו לפני 20 שנה, בחיים בכלל, זו משימה מאתגרת. צריך להשקיע בה זמן, מחשבה, אנרגיה. דברים שפעם באו לך בטבעיות, הופכים לעבודה. קוראים לזה להתבגר.

2011
ועוד דבר שקורה לך כשאתה מתבגר, זה שהזמרים שאתה אוהב הופכים להיות צעירים ממך. מזל שיש צעירים, שכמוך, נולדים עם נשמה קשישה.

2012
וכשנולד לך ילד ראשון, אתה מתחיל חיים חדשים. אחרים. נפלאים. קשים. ולפעמים, אתה מתרגש משירים מטופשים, בגלל שורה אחת.

2013 Arctic Monkeys
אבל הלב שלך פועם מעכשיו בקצב אחר. בקצב משותף. וכשיש שירים שמתנגנים באותו קצב, זה תענוג.

2014 Foo Fighters-Outside
ועוד סימן להזדקנות – כשאתה מתחיל להתעניין יותר בהיסטוריה של הרוק, בגיאוגרפיה שלו, מאשר ברוק עצמו. כמו דייב גרוהל, שייצא למסע דוקומנטרי ומוסיקלי לחקר שורשי המוסיקה האהובה עליו. מומלץ בחום.

2015 Kendrick Lamar – i
כשמגיעה הילדה השניה, שביבי הזמן והקשב שהיו פנויים לתרבות עדכנית, נאכלים סופית. דרוש גאון מטורף, חד פעמי, כדי לשכנע אותך להקדיש לו זמן להיכרות

2016
או גאון שמת.


כתוב תגובה

כתובת האימייל לא תוצג בפומבי. שדות חובה מסומנים *